לעיתים קרובות שואלים אותי בסיטואציות מסוימות איך אני לא יותר שמח, או מתרגש, או לחילופין איך אני לא עצוב ולא לוקח ללב. נכון, אלו הם שני קטבים שונים, אך הקשר שלהם לאדישות הוא בדיוק אותו קשר. שניהם נובעים מאותו המיינדסט. לפני שאתם ממשיכים לקרוא, זכרו! אדישות לא מתאימה לכולם! לכל אחד יש אתם האופי שלו ועם האופי שלכם אתם תנצחו!

מה שאני הולך לכתוב, לא הולך להתאים לכולם, ולא כולם הולכים להתחבר לדברים. אני לא טוען שהמיינדסט הזה טוב או רע, זוהי תפיסת עולמי, וכאן אשתף עליה.

בתחילת הדרך, בצעדים הראשונים, כשרק מנסים משהו בפעם הראשונה, הכל מאוד מרגש. הכל מאוד מפתיע, וכל כישלון הוא הכי נורא והכי קשה, אבל, וזה אבל גדול, זה נכון רק בהתחלה. זה תקף לכל תחום בחיים, בין אם זו אהבה ראשונה, בין אם זה ספורט חדש, ובין אם עסק חדש. חלק מהאנשים שקוראים את זה עכשיו, כנראה קוראים ומזדהים, וחלק עוד לא חוו את כל הדברים האלה. אבל ככה זה עובד בדרך כלל בתחילת הדרך.

בהמשך הדרך, אנחנו מתרגלים לדברים. מצפים לדברים מסוימים, ומשלימים ומקבלים אחרים. לצורך הדוגמה, ניקח מערכת יחסים. בפעם הראשונה ישנו חוסר וודאות מסוים. מתי תהיה הנשיקה? האם תהיה נשיקה? האם הצד השני בכלל רוצה את זה? בהמשך, במערכת היחסים הזו, כבר יש צפייה לנשיקה, והדבר כבר פחות מרגש. בפעם הראשונה שאנחנו נתקלים במקרה שהצד השני לא מעוניין בקרבה בכלל, אנחנו חווים רגשות שליליים מאוד. רגשות אלה יכול לעבור, או לא לעבור. במידה והרגשות הללו עוברים, פעם הבאה שאדם לא יהיה מעוניין בקרבה שלכם זה כבר פחות יכאב, ועם הזמן הכאב והמשמעות שאנחנו מייחסים לסירוב שאנחנו חווים יתעמעמו.
כשמודעים לסיטואציה ממסויימת, וחיים איתה, עם הזמן מגיבים בצורה פחות ופחות אמוציונלית.

את הגישה הזו אימצתי לחיים

אני הבנתי שהכל תמיד יכול לקרות, אם אני אשקיע זמן ואתן את כל כולי, אני לא אהיה כל כך מופתע אם אני אצליח להשיג את המטרות הקטנות שמהוות את הדרך למטרה הגדולה שלי. דוגמה מצוינת לכך תהיה הסדרה “הריקוד האחרון”. מדובר בסדרה דוקומנטרית על חייו של מייקל ג’ורדן. בסדרה זו נזכר כמה פעמים שרבים חשבו שלג’ורדן אין רגשות. הם כולם הופתעו כשראו אותו בוכה משמחה מהזכייה באליפות.
אך בפועל, פשוט לא עניינו את ג’ורדן ההישגים הקטנים (נצחונות נגד קבוצות אחרות למשל). עבורו הם היוו אך ורק חלק מהתהליך שהיה אמור לקרות, כדי להגיע למטרה הסופית, שהיא הזכיה באליפות. מייקל חווה אדישות עד לרגע שהשיג את התוצר הסופי שהוא רצה. וכך גם אני רואה את הדברים.

כשנכשלים, זה בסדר גמור. החיים הם מרתון ולא ספרינט, וכל כישלון הוא רק חלק מהתהליך. זה מה שכנראה היה אמור לקרות בשביל שנפיק לקחים וכדי שנלמד להתמודד. מכל כישלון אנחנו יוצאים מחושלים יותר, ולכן, לא צריך לקחת קשה מדי כל כישלון. מה שכן, צריך להסיק מכל הפסד מסקנות ולצאת מחוזקים!

אז מה אתם חושבים? אדישות זו דרך חיים שאתם תנסו לאמץ לעצמכם או לא?

בהצלחה 🙂

אם יש לכם שאלות כלשהן, אתם יותר ממוזמנים לפנות אלינו בווטסאפ שלנו או באינסטגרם שלנו.