כולנו האמנו בשלב מסוים שמתישהו אנחנו נרגיש מוכנים לשינוי.

כולנו האמנו לשקר המוחלט הזה, שמתישהו יהיה לנו את האומץ. אלו שטויות. יש כל כך הרבה אנשים בעולם שאומנם יש להם איזשהו רעיון, ומטרה, אך הם סבורים שהם כרגע חסרי מוטיבציה. זה פשוט לא נכון. והסיבה לכך היא הצורה שבה המוח שלנו עובד. המוח שלנו לא נותן לנו לעשות פעולות או לנקוט בצעדים קשים או מפחידים. כך בעצם הוא “מגן” עלינו מפעולות הנושאות סיכון. כלומר המוח שלנו מנסה להשאיר אותנו בחיים.

כדי לעשות שינוי, כדי לבנות למשל עסק, כדי להיות ההורה הכי טוב, או כדי לעשות את כל מה שאי פעם רצינו לעשות, אנחנו נאלץ לעשות דברים שקשים לנו ולנקוט בצעדים לא בטוחים, או מפחידים. זאת הסיבה שאנחנו אף פעם לא נרגיש מוטיבציה לעשות דברים גדולים.

אני יודעת בדיוק למה זה נכון.
למדתי את זה. הדבר הכי חשוב בשבילי היה להבין למה כל כך קשה לאדם לבצע את הפעולות הפשוטות שישפרו את חייו. מה שהבנתי זה, שהמוח שלנו פשוט בנוי לעצור אותנו מלעשות כל דבר שעלול איכשהו לפגוע בנו. והתהליך הזה (של המוח שמנסה לעצור אותנו) כולו מתחיל ממשהו אחד קטן. דבר שאף אחד מאיתנו לא שם לב אליו, שהושרש אצל כולם, והוא נקרא היסוס.

דמיינו את הסיטואציה הבאה

אדם יושב בישיבה, יש לו רעיון גאוני, אבל במקום פשוט לומר אותו בקול רם, הוא עוצר ומהסס. ובדיוק ברגע הזה של ההיסוס המוח מתעורר ומנתח את הסיטואציה בצורה הבאה: לא היססנו כשנעלנו את הנעליים בבוקר, או כשלבשנו את החולצה… אם הוא מהסס עכשיו – כנראה שמדובר במשהו מסוכן! ואז המוח “מגן” עלינו מהסכנה. אחת הדרכים שלו להגן עלינו היא לשכנע את עצמנו שאין באמת בעיה.
מה ששינה את חיי זה להבין שאין דבר כזה מוטיבציה אמיתית. אני אף פעם לא ארגיש מוכנה, אז פשוט צריך להפסיק לחכות למוטיבציה הזאת.
והדבר השני שהבנתי, הוא שאני נמצאת בסך הכל במרחק החלטה בודדת, מחיי נישואים שונים לגמרי, מעבודה אחרת לגמרי, מהכנסה שונה לגמרי, וממערכת יחסית שונה לגמרי עם ילדי. החלטה שאני יכולה לקבל.

החלטות משנות את החיים שלנו, אם נשנה את ההחלטות שלנו, נשנה את החיים שלנו.

מל רובינס

כתבה דומה בנושא תוכלו למצוא כאן: מי הוא ווינר.